המחאה והמדינה השכנה | 28/09/2013 !

מתח קל נרשם בשבועות האחרונים ביחסינו עם המדינה השכנה, אבל היחסים עדיין מצוינים, תודה ששאלתם. ראשיה אולי חשים עכשיו מכה קלה בכנפם, אבל לא יותר.

מדינת צה"ל חיה מאז היווסדה בשכנות מצוינת עם מדינת ישראל. הגבולות בין שתי המדינות מוכרים ובני הגנה, שגרירי המדינה האחרת ממלאים את תפקידם בהצלחה בתוככי מדינת ישראל, לוחצים ובוחשים, וכיאה ליחסים בין מעצמה אזורית לבין נתינתה, החיים במעצמה מתנהלים באין מפריע. גם כשהתקהלו במוצאי השבת שעברה מאות אלפים על גבולה של השכנה, לא נרשמו כל תקריות גבול. המפגינים צבאו על גדרות בירתה, הקריה, אבל אליה לא פנו. הם ראו את מגדלי הפאר, הם ידעו שבהם מתקיימים חוקים אחרים מאלה שבמדינתם, על חשבונם, אבל איש מהם לא הפנה את זעמו, או את מצוקתו, לעבר בירת המדינה השכנה, שרק ממנה יבוא ישעם.

נכון שמדי פעם מעז מישהו לצייץ משהו על תקציב הביטחון, שבלי קיצוץ אמיתי בו אין סיכוי לפתור את בעיותיה החברתיות של ישראל, אבל סמכו על ראשי המעצמה השכנה, שהם יודעים את נפש שכנתם והם אמונים על הטיפול בקולות חריגים כאלה. פיזור כמה איומים והפחדות, הגברת המתח הביטחוני והצהרות על כמה כוונות טובות - מי יודע, אולי אפילו יפנו, כמחווה מיוחדת, כמה שטחים כבושים בתוך מדינת ישראל - וכבר הכל חוזרים לשגרה. על פינוי השטחים, בסיסי צה"ל באזורים מיושבים, כולל בסיסים נטושים, הם יחליטו כמובן בעצמם, בלא התערבות זרה של ממשלת ישראל. כי ככה זה במעצמה.

נכון שבאחרונה נותרו נציגי המדינה השכנה חסרי תעסוקה כמעט. כבר כמה שבועות שהאלופים במילואים גיורא איילנד, יעקב עמידרור, יצחק בן ישראל ודומיהם נפקדים, בצעד חריג, מאולפני הטלוויזיה. גם מלאכת הפרשנים הצבאיים הושבתה זמנית. אופסנו מקטורני העור ונדמו קולות הבריטון. יש אפילו המנבאים, שהאג'נדה של ישראל עומדת להשתנות ודת הביטחון תפנה מקומה לעיסוק חילוני בחברה, אבל ספטמבר הגדול בפתח ואתו הם ישובו חזרה.

בינתיים כבר עסוקים ראשי המעצמה השכנה במלחמה הבאה, מלאכה שבה הם מצטיינים: הם תובעים את הגדלת תקציב הביטחון, שכבר השנה היה הגדול בתולדות המדינה. לא די ב-54 מיליארד השקלים, שצמחו לכ-65 מיליארד, צריך עוד - ושהמהפכה תחכה, או תתפוצץ. למה צריך עוד? כי ראשי המעצמה מדקלמים (וגם יוצרים) איומים. על הפרק השנה: "אתגרים חדשים", שזה תמיד הם אומרים, וגם: "הסכנות שנוצרו עם השינויים האזוריים". העם המצרי נאבק על חירותו, כמותו גם העם הסורי, פני הפלסטינים למהלך מדיני חובק עולם אחרי שנטשו את הטרור - ואצלם זה מתורגם מיד לסכנות חדשות, ובשפת מדינתם: דרישה לעוד תקציב.

לתושבי שכנתנו החזקה אין בעיות רווחה, על בעיות חברתיות הם לא שמעו. כשני שלישים מתקציבה הולך לתשלום משכורות, לא נמוכות כלל ועיקר, ויש לה גם חקיקה חברתית, מהמתקדמות בעולם: פרישה לגמלאות ברכוש גדול בשנות ה-40 לחיי עובדיה, משהו שבישראל השכנה אפשר רק לחלום עליו. רכישות עתק והצטיידויות ענק בלא הגבלה כמעט, מסלון אווירי אחד למשנהו, מטוסי המחר וצוללות המחרתיים - כשצריך וגם כשלא צריך. ההכנות להתנפלות על משט תמים וטיפשי לעזה, למשל, אורכות חודשים ועולות מיליונים, על בור השומן כבר כתבו הכל. גם הרחש המתגבר, שעולה עכשיו מהמדינה השכנה, מצוקת הדיור וקשיי מערכת הבריאות, הפגנות המחאה ודרי המאהלים לא חודרים מבעד לחלונות האטומים של המעצמה האזורית. אצלה הכל בסדר.

ישראל זקוקה לצבא, אפילו לצבא גדול וחזק, אבל לא לצבא חמדן וחסר גבולות. רק ביום שבו תופנה המחאה גם לעבר הקריה, רק ביום שבו מדינת צה"ל תהפוך לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, נדע שאכן התחוללה כאן מהפכה חברתית אמיתית. עד אז, תנו לצה"ל לנצח.

חולקי היסטרי סאטריה במיטבה ממיטבה ממנה גם רק למען חאל אבל חאל דיכאון כפל 100 נגד אחר ככה המציאות